שתלים דנטליים מיוצרים בעיקר מטיטניום בשל חוזקו הגבוה, משקלו הנמוך ותאימותו הביולוגית. למרות עמידותו היחסית, השתל נמצא בסביבה אגרסיבית הכוללת רוק, חיידקים, שינויים בחומציות (pH), טמפרטורה משתנה ועומסים מכניים הנוצרים בזמן לעיסה. תנאים אלו עלולים לגרום לפגיעה בשכבת התחמוצת המגינה על הטיטניום ולהוביל להתפתחות קורוזיה. כתוצאה מכך משתחררים יוני מתכת וחלקיקים לסביבה הביולוגית, דבר העלול לגרום לדלקות, לפגיעה ברקמות הסמוכות ואף לכשל של השתל לאורך זמן.
ירידה בעמידות השתל לאורך זמן
שחרור יוני מתכת וחלקיקים לרקמות הפה
התפתחות תגובות דלקתיות סביב השתל
פגיעה בתאימות הביולוגית של החומר
סיכון לכשל מוקדם של השתל
צורך בטיפולים חוזרים ובהחלפת שתלים
עלויות רפואיות גבוהות למטופל ולמערכת הבריאות
ירידה באיכות החיים של המטופלים עקב כאבים וסיבוכים
פיתוח שתל דנטלי בעל עמידות גבוהה בפני קורוזיה, אשר ישמור על יציבותו המכנית והתאימות הביולוגית שלו לאורך שנים בסביבת חלל הפה. הפתרון יפחית את שחרור יוני המתכת לרקמות הסובבות, ימנע כשל מוקדם של השתל, יאריך את חיי השירות שלו וישפר את בטיחות המטופל ואיכות חייו. בנוסף, הפתרון צריך להיות ישים מבחינה הנדסית וכלכלית, כך שניתן יהיה לשלבו בייצור תעשייתי של שתלים דנטליים.
על אף שטיטניום נחשב לחומר עמיד בפני קורוזיה, קיימים פערים משמעותיים בין ביצועי השתלים לבין הביצועים הרצויים. קיימים מספר פערים שצריך לפתור כדי להגיע לפתרון האידיאלי. ראשית, שכבת התחמוצת המגינה על שתלי הטיטניום אינה מספקת הגנה מלאה בתנאי חלל הפה לאורך זמן. בנוסף, תנאי הסביבה האגרסיביים, כגון שינויים ברמת החומציות, נוכחות חיידקים ועומסים מכניים, מאיצים את תהליך הקורוזיה. קיים גם צורך בפיתוח ציפויים או טיפולי שטח מתקדמים שישפרו את עמידות השתל מבלי לפגוע בתאימותו הביולוגית או להעלות משמעותית את עלויות הייצור. לכן, יש למצוא פתרון המשלב עמידות גבוהה לקורוזיה, בטיחות ביולוגית, עמידות מכנית וכדאיות כלכלית.
כיצד ניתן לשפר את עמידותם של שתלים דנטליים בפני קורוזיה בסביבת חלל הפה, תוך שמירה על תאימות ביולוגית, חוזק מכני ואורך חיים ארוך של השתל?